הפרפרים הנודדים של מקסיקו

מימדיה של מקסיקו (כ- 1.9 מליון קמ"ר), מיקומה הגיאוגרפי, הטופוגרפיה רבת-הפנים ומשטרי האקלים והמיקרו-אקלים השונים יצרו מיגוון עשיר של בתי גידול. ממדבריות ועד לפסגות עטורות שלגים, מיערות-גשם טרופיים ועד למנגרובים שלאורך החופים. אין פלא, איפה, שבכל הקשור לעולם החי מקסיקו היא אחת המדינות העשירות בעולם.  הפאונה הימית גם היא עשירה, ומייצגת שני עולמות שונים – האוקינוס השקט והאוקינוס האטלנטי. בית גידול ימי מיוחד הוא מפרץ קליפורניה, הוא "ים קורטז".

מיגוון החי העשיר בא לידי ביטוי במספר המינים הגדול בכל קבוצה: כ- 27 אלף מיני צמחים, למעלה מאלף צפורים,  יותר מ- 400 יונקים, ביניהם טורפים, עטלפים וערפדים, כ- 1000 זוחלים ודוחיים, כולל מינים רבים של נחשים ארסיים כמו הפתנים והעכסנים, נחש ים אחד, גם הוא ארסי, והלטאה הארסית היחידה שקיימת.  רבים מבעלי החיים והצמחים של הארץ הענקית הזו, הם מינים אנדמיים (יחודיים). כתבה זו עוסקת בדנאית המלכותית (Danaus plexippus), אחד מ- 1200 מיני הפרפרים של מקסיקו. 
מי שמע על נדידת פרפרים?
אי שם, במדינת מיצ'ואקן שבמרכז מקסיקו, נמצאת שמורת הטבע הביוספרית לפרפרי הדנאית המלכותית (Reserva de la Biósfera Mariposa Monarca). זהו מעון החורף שלהם, אליו הם מגיעים לאחר שגמאו מרחקים עצומים, בתעופה, מעל יערות והרים, נהרות ומדבר. כמה פרפרים חיים בה? המספר משתנה משנה לשנה, ותלוי בגורמים שונים.  ההערכה היא שבין 100 מליון ל- 300 מליון פרטים מגיעים לשמורה. הם עוברים את החורף כשהם תלויים, אשכולות אשכולות, על עצי ה-  Oyamel (אשוח – (Abies religiosa. ענפי העצים כורעים תחת משקלם, וצבעם נהיה אפרפר-צהבהב, כצבע כנפי הדנאית כשהם מקופלים. ביום חם, באביב, כשהם פורשים את כנפיהם, נראה היער כעולה באש.

בדרך כלל אנחנו קושרים את נושא נדידת בעלי החיים עם הצפורים. יש הנזכרים גם בנדידת היונקים הגדולים באפריקה או בנדידת דגי הסלמון מהאוקינוס אל מקום היוולדם במי נהרות מרוחקים בלב היבשת. אבל נדידת פרפרים?  מסתבר שפרפרים ממינים שונים נוהגים לנדוד, לעתים למרחקים גדולים, ממש כמו הצפורים (אבל בניגוד להרבה צפורים הם אינם נודדים בלילה).  הייתי עד ראייה לנדידה כזו לפני שנים, במדינת פנמה: בבוא הסתו של חצי הכדור הצפוני הופיעו פתאום מליוני פרפרים ירוקים גדולים מהסוג Urania. במשך כשבוע הגיעו, יום אחר יום, לאחר שעברו מאות קילומטרים מאזוריה הצפוניים של אמריקה התיכונה. גם פרפרים אחרים  נודדים. אחד מהם, נימפית החורשף (Cynthia cardui), עובר בהמוניו בארצנו בדרכו מאפריקה לאירופה. בשנת 1924 אמדו את להקת פרפרי Venessa cardui הנודדים באמריקה בשלשה מיליארד!  מאות מיני פרפרים נודדים, אבל הנודד המפורסם ביותר בסדרת הפרפראים  (Lepidoptera) הוא הדנאית המלכותית. מבחינת מהירות התעופה ביצועי הדנאית אינם נופלים מביצועי הצפורים: הם מסוגלים לעבור 120 ק"מ  (ידוע על פרפר שעבר 130 ק"מ!) ליום.

חיי הדנאית
להיות דנאית זה עניין מסובך למדי. תוחלת החיים וסדר היום של הפרפר נקבעים לפי התקופה בה הוא נולד. אורח חייו ואורך ימיו מנתץ את המיתוס לפיו פרפרים חיים  זמן  קצר, מטילים ביצים ומתים. בוגר הדנאית חי מספר שבועות, אוכל ושותה, נודד מאות קילומטרים ומוליד דור פרפרים חדש. ופעם בשנה נולד דור מאריך-ימים שתוחלת חייו כתשעה חדשים.

דור זה מגיע לבגרות לקראת סוף הקיץ. בסוף אוגוסט מתחילה הנדידה דרומה, בנתיב שבו לא עפו הפרפרים מימיהם ואותו לא ראו מעולם. אוכלוסיית הדנאית של צפון אמריקה נודדת דרומה בשני נתיבים: הנתיב המערבי עובר דרך קליפורניה, ומגיע עד למקסיקו, עם מספר מושבות חורף קבועות, מסן פרנציסקו ודרומה. העיירה Pacific Grove בחצי-האי מונטריי אף אימצה את מושבת הפרפרים כסמל.  הנתיב המזרחי עובר מזרחית להרי הרוקיס, לאורך  המערב-התיכון ומזרח ארה"ב ודרך מדינות הדרום, עד מרכז מקסיקו. הנדידה בנתיב זה, לאורך 3200 קילומטרים,  נמשכת 5-6 שבועות. בסוף  אוקטובר מגיעים ראשוני הפרפרים לעצי האשוח במקסיקו. האחרונים מגיעים בשבוע הראשון של דצמבר. כאן הם עוברים מספר חדשים בתרדמת חורף, בה הם שומרים על קצב מטאבולי נמוך, ומתקיימים על אנרגיה שנאגרה בגופם במהלך הנדידה. מקור האנרגיה הוא צוף פרחים. חלק מהסוכר שבצוף מפורק בשרירי הפרפרים, בעזרת אנזימים פעילים, לשימוש ישיר כדלק לתעופה. וחלק מותמר, בתהליכים מטבוליים, לשומן שנשמר ברקמה מיוחדת. השומן הוא מקור האנרגיה העיקרי לתעופה מתמשכת, בעוד הסוכר משמש לתעופה קצרת-טווח. עד כמה השומן עתיר אנרגיה אנו למדים מהעובדה שדובי גריזלי במרומי הרוקיס האמריקאים ניזונים מאכילת עשים! 
 
בסוף פברואר, כאשר מתארך היום, מתעוררים הפרפרים לקראת הנדידה. לפני המסע יש "תקופת הכנה" בה הם לוגמים צוף ומעלים את רמת הקצב המטאבולי שלהם. לאחר ההזדווגות נודדים הפרפרים מאות קילומטרים (עד 1500 ק"מ) צפונה, בקצב ממוצע של 40 ק"מ ליום. הראשונים מגיעים לדרום טקסס בשבוע הראשון של מרץ והאחרונים עד אפריל. שם מטילות הנקבות ביצים, כ- 500 ביצים לנקבה, על צמחי משפחת האסקלפיים (Asclepiadaceae). הביצים, בגודל ראש-סיכה, מודבקות לצד התחתון של העלים בדבק שמייצרת הנקבה בשתי בלוטות מיוחדות. הדבק מתקשה באויר במהירות ואינו מסיס במים. בהטלת הביצים מסיים דור זה את תפקידו והולך בדרך אבותיו.

 תוך 3-12 יום (תלוי בטמפרטורה שבסביבה) בוקע מהביצים דור חדש של זחלים, שמתחילים מיד לזלול את עלי הצמחים שעליהם יצא לאויר העולם. גידולם מהיר ביותר, ובמהלכו הם משילים את עורם חמש פעמים. כעבור שבועיים שוקל כל זחל פי 3000 ממשקלו בעת שיצא מהביצה (מישהו חישב שלוּ תינוק בן שנה היה גדל בקצב שלהם, היה מגיע תוך שבועיים למשקל של 8 טונות…), ובשלב זה הופך הזחל לגולם ירקרק. כעבור 7-10 ימים נעשה הגולם כתום, סימן שתהליך הגלגול מזחל לפרפר עומד להסתיים (הצבע הכתום הוא צבע כנפי הפרפר הנראה דרך מעטפת הגולם). זהו הדור הראשון של השנה (חי מאמצע מרץ עד מאי) והוא נודד צפונה בסוף אפריל, לכיוון מדינות המערב התיכון.

עם יציאת הפרפר מהגולם כנפיו שמוטות, לחות וגמישות. במהרה הן מתמלאות בנוזל (לימפה) שמיישר ומותח אותן. לאחר שהן מתייבשות הפרפר כשיר לתעופה, וכל מעייניו עכשו במציאת פרחים מהם ילגום צוף, ובמציאת שידוך. הפרפרים, כמו הוריהם לפניהם, נודדים מאות קילומטרים צפונה. הנקבות מחפשות צמחים מתאימים להטלת הביצים, וכל הבוגרים מתים.  הסיפור הזה חוזר על עצמו מספר פעמים במשך הקיץ הצפון-אמריקני, עד שהפרפרים מגיעים לקנדה, מקום רבייתם האחרון, ולפעמים למפרץ הדסון ולאלסקה. לקראת סוף הקיץ הנקבות אינן מתרבות ולא מפתחות שחלות פעילות. הן שייכות לדור שינדוד דרומה, עד מקסיקו.

אקולוגיה ואבולוציה
המשותף לנדידת הצפורים ולנדידת הפרפרים הוא ששניהם  נודדים בין אזור הרביה למעון החורף. אבל הפרפרים, בניגוד לצפורים, אינם מגיעים לאזור הרביה במעוף רציף, אלא בקפיצות של דור אחר דור – מספר דורות נולדים, מתרבים ומתים בדרך, וכל דור חי חמשה שבועות. כל דור חדש ממשיך בדרך ללא הורה או מדריך שמכיר אותה מהעבר. הדור האחרון, שמגיע לקנדה בזמן לתחילת הנדידה חזרה, מאריך ימים.  עליו להגיע למעון החורף המרוחק ולשרוד בו עד לאביב. ללא ידע מוקדם על נתיב הנדידה או היעד, עובר הדור הזה  בנתיב בו עפו אבות-אבותיו, לאותן חלקות יער במקסיקו. האחריות להמשך קיום אוכלוסיית הדנאית מוטלת על כנפיו.

הסיבות לנדידה ברורות: הפרפרים מסתלקים מהאזור בו צמחי המזון שלהם נעלמים בחורף ומהסביבה בה יקפאו למוות. מצד שני, עליהם לחזור באביב צפונה, שם יימצא מזונם בשפע. אבל מדוע הם מגיעים דווקא לאותו אזור מצומצם במרכז מקסיקו (שהתגלה רק בתחילת שנת 1975!), ומדוע דווקא לעצי האשוח? וכיצד הם מצליחים להגיע לשם?

התשובה לכך היא שיער האשוח במרכז מקסיקו הוא מערכת אקולוגית בעלת מיקרו-אקלים מיוחד, שמספק לדנאית תנאי קרירות ולחות אופטימליים לשהייה מתמשכת בתרדמת חורף.  העננים הלחים מונעים התיבשות, הטמפרטורה נעה בין 5 – 15  ºC ,  לא קור מקפיא ולא חום שיגרום לאנרגיה האגורה בגוף להתבזבז בפעילות מטאבולית. הקרירות מאפשרת לשמר את האנרגיה לאביב, כשהיא דרושה לרביה ולתעופה. עצי האשוח מספקים מחסה מרוחות ומכפור, ומסייעים בשמירת חום הגוף, ויש הטוענים שבמידה מסוימת צבעם האפור מסייע בהסוואה.  והאזור עשיר במקורות מים.

התנאים האקולוגיים הדרושים לאשוח זהים לאלה הדרושים לדנאית. העץ חי במרומי ה"חגורה הוולקנית" שבמרכז מקסיקו (Transverse Neovolcanic Belt), ותפוצתו שרידותית (relic) – ריכוזים בודדים שנותרו מהימים בהם כדור הארץ היה לח וקריר יותר מאשר בימינו. באותם ימים היתה תפוצתו נרחבת ביותר, ויתכן שאז נוצר הקשר בין הדנאית והאשוח. כשכדור הארץ התחיל להתחמם, ותפוצת האשוח הצטמצמה והלכה, שמרו הפרפרים על הקשר, ונדדו בעקבות העצים, בכל פעם יותר רחוק, עד למצב הנוכחי, בו האשוח חי רק בכמה איים אקולוגיים. עם זאת, הקשר עם האשוח אינו מחייב (obligatory), והדנאית חורפת גם על אורנים וארזים באותו מיקרואקלים.  בקליפורניה חורפים הפרפרים בחורשות אקליפטוס כמו זו שבפסיפיק גרוב ובסן סמיון, ועל ברוש מונטריי.

כמה גורמים אקולוגיים משפיעים על הצלחת האוכלוסיה. אחד מהם הוא סערות החורף במקסיקו. על אף התנאים האופטימליים בהרי מרכז מקסיקו, מתרחשות בהם מדי פעם סופות קשות, ואלה גורמות לתמותה רבה בין הפרפרים, עד כדי 80% מהאוכלוסיה. כך קרה בחורפי שנת 2000-01 ושנת 2001-2002. אבל מאסונות כאלה האוכלוסיה מסוגלת לשקם את עצמה בקיץ מוצלח אחד.   גורם אקולוגי חשוב אחר הוא כמות הגשמים היורדת בצפון אמריקה באביב ובקיץ. הצלחת הרביה של הדנאית תלויה באופן מוחלט בצמחי משפחת האסקלפיים, שעליהם יגדלו זחלי הפרפר, ואלה תלויים בגשמים. בצורת, ביחוד במערב התיכון, היא אסון לדנאית. בשנים האחרונות נפגעו הצמחיה הטבעית ואוכלוסיית הדנאית באופן קשה מבצורת בקליפורניה. השנה, לאחר חורף מוצלח מאד לפרפרים במקסיקו, היו גם גשמי ברכה באביב שהבטיחו את הצלחת הדור הראשון לנדידה. החוקרים, החוששים מבצורת בקיץ הקרוב, עדיין מקוים שצמחיית האביב תספיק לקיום האוכלוסיה עד לגשם הבא.

גורם נוסף המשפיע על מצב האוכלוסיה הוא פעילות האדם, כמו כריתת יערות במקסיקו, התפשטות החקלאות, רעיית עדרים באזורי החורף ופעילות חקלאית במערב התיכון בארה"ב.  בארה"ב נהוג לרסס נגד צמחים מזיקים לשדות וכך גם מושמדים האסקלפיים, שבלעדיהם אין לדנאית קיום. סכנה אחרת לפרפרים היא רוחות המסיטות אותם מנתיב הנדידה. תועדו מקרים של פרפרים שנסחפו ללב ים ונחתו על אניות. גם התפוצה הכלל-עולמית של הדנאית מיוחסת, בין היתר, לרוחות שסחפו פרפרים מאמריקה ליבשות אחרות. 

לוחמה כימית נגד טורפים
צמחי האסקלפיים, שחיי הדנאית תלויים בהם לצורך תזונה והגנה, מכילים רעלים מקבוצת ה-cardiac glycosides, שפוגעים בלב של בעלי חוליות אך אינם מזיקים לזחלים. הרעלים נשארים בגוף הזחלים ועוברים לפרפרים. הם פועלים באופן שמחצית המנה הקטלנית גורמת לטורף להקאה וכך ניתנת לו "הזדמנות נוספת" והוא ניצל ממוות. בניסויים שנערכו הוכח שצפור שאוכלת זחל או פרפר של דנאית נשארת בחיים, אך החוויה הלא-נעימה נשארת טבועה בזכרונה, והיא נמנעת מלתקוף אותם, או כל מה שדומה להם, שוב. אין זה פלא שהזחלים והפרפרים הם בעלי צבעים בולטים, שמטרתם להקל על טורפים פוטנציאליים לזהות אותם ולזכור שאיתם "לא כדאי" להתעסק: לזחל יש טבעות בהירות ושחורות לסרוגין, שמטרתן להבליט אותו על רקע העלים, והפרפר כתום עם שוליים שחורים, שילוב הידוע בעולם החי כצבעי אזהרה (ראו דבורים, צרעות). גם אין זה פלא שקמו לדנאית חקיינים, כאלה שאינם מוגנים על ידי רעלים, אך מתחזים למוגנים ע"י חיקוי צבעי הפרפר.   

כיצד מוצאים הפרפרים את דרכם?
נתיבי הנדידה של הדנאית פוענחו בשיטות דומות לפענוח מסעות הצפורים – על ידי סימון, שחרור ולכידת פרטים מסומנים. מזה שנים מסמנים את הפרפרים בתגים שעליהם כתובת לדיווח על מציאת פרפר מסומן (והיום – טלפון 1-800…) לדנאית כנפיים חזקות וגדולות, כ- 10 ס"מ,  והתג הצמוד אינו מפריע בתעופה. רבבות פרפרים סומנו על ידי מתנדבים, ובמרוצת השנים נאספו אלפי תגים. במקסיקו גויסו למטרה זו הכפריים שבאזור מעון החורף, ומהם קונים תגים שנמצאו (בדרך כלל על פרפרים שמתו), וכך מסייעים להם להשתלב בתכניות שימור טבע ותיירות אקולוגית.

אבל שאלת השאלות שנשארה היא כיצד הפרפרים מצליחים למצוא, בסוף מסע של כ- 3200 ק"מ, אתרים נקודתיים, שנה אחר שנה, כשאין ביניהם פרטים שכבר היו שם. האם יכול יצור כלשהו לנווט למקום בו לא היה מעודו? כמו לגבי נדידת הצפורים, רבו ההשערות על יכולת ההתמצאות, כלי ההתמצאות וכישורי הניווט של הפרפרים. מחקרים העלו שהגורם החשוב עליו מתבססים הפרפרים הוא מיקום השמש. בהתחלת פעילותם בבוקר הם עפים לכיוון שלה, והם מסוגלים לתקן את כיוון תעופתם במהלך היום לפי שעון פנימי שלהם. אבל כיוון נדידתם מושפע גם מכיווני גאיות וקניונים, שלאורך מדרונותיהם יש פריחה ומקורות צוף רבים. השערה שהועלתה, שהם נעזרים בריח מקשקשי-פרפרים שנשרו בנדידות קודמות, לא הוכחה. גם להשערה שגבישי מגנטיט בגופם מסייעים להם לחוש בשינויים מגנטיים בדרכם לא נמצאה הוכחה. אמנם יש בגופם מגנטיט, ואפילו פורסם שליד מגנט חזק הם מאבדים את חוש ההתמצאות שלהם, אך עדיין לא נמצא קשר בין המגנטיט לבין יכולתם לנווט.

קל לנו לפטור את השאלה באמירה "הנתיב טבוע בזכרונם הגנטי". אבל, אם זה נכון, הבה נחשוב באיזו רמת מורכבות גנטית מדובר!  המוח של הדנאית זעיר מאד. יכולתו של הפרפר לעשות את הדרך הארוכה בה עברו הדורות הקודמים היא אחת החידות המופלאות של הטבע.  

נכתב עבור "מסע אחר"